<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. ק"ל כרבא דאמר משום דעד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת ארעי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, וקא מפיק טעמא דכיון דאין אדם עושה דירתו אלא דירת קבע כי עביד ליה דירת ארעי [נמי] לא נפיק, הלכך בין דפנות מגיעות לסכך בין אין [דפנות] מגיעות [לסכך] בין יש בה יותר מד' אמות בין אין בה כיון שגבוה יותר מכ' אמות פסולה. והיכא [ו' ע"ב] דאית לה שתי דפנות דעבידן כהלכתן סגי לה בטפח שוחק וצורת פתח. ואי הוי סוכה כמבוי המפולש [ז' ע"א] בעיא פס ארבעה ומשהו. ומשך סוכה קטנה כדי ראשו ורובו ושלחנו [ג' ע"א] שהוא משך ז' טפחים [ט"ז ע"ב]. ומחצלת ז' טפחים ומשהו מתרת בסוכה שהיא גבוה משום דופן דמוקים לה למטה בפחות משלשה, ובסוכה שאינה גבוה אלא י' טפחים מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בה משום דופן, דתרי לבודין אמרי' למטה ולמעלה. והרחיק [י"ז ע"א] את הסכוך מן הדפנות ג' טפחים פסול, דאויר שלשה פוסל בסוכה, אבל אויר פחות משלשה אינו פוסל דכלבוד הוא וישנין תחתיו, ואפילו באמצע [י"ח ע"א] אמרי' לבוד. וסכך פסול באמצע [י"ז ע"ב] בארבעה טפחים, ומן הצד בד' אמות, דאמרי' דופן עקומה. וסכך פסול בסוכה קטנה [פוסל] אפילו בג' [י"ט ע"א], אבל פחות מג' אינו פוסל ומצטרף ואין ישנין תחתיו, מה שאין כן באויר דאויר פחות משלשה ישנין תחתיו. וכולהו הני תנאי דסבירא ליה דאביי [ו' ע"ב] דכולהו בעו לסוכה דירת קבע שטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו, לבר מבית שמאי ור' אליעזר דהלכתא כותיהו, דטעמא דבית שמאי משום שמא ימשך אחר שולחנו [ג' ע"א], והעושה סוכתו כמין צריף דפסולה משום דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו [י"ט ע"ב].
<h2>דף ט:</h2>
והעושה סוכתו תחת האילן שצלתו מרובה מחמתו פסולה ואפילו חבטן דרובא סכך פסול הוא דפסולת גורן ויקב אמר רחמנא ולא מחובר, ואי חמתו מרובה מצלתו וחבטן כשרה דבטלי ברוב, ואי לא חבטן פסולה דמאחר דלא חבטן לא בטלי וקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ונויי סוכה [י' ע"ב] כמו סדינין אין ממעטין בסוכה דכיון דאין ראוין לסוכה נוי סוכה נינהו, אבל מן הצד כיון שראויין לדפנות נעשו כמחיצה וממעטין ממשך סוכה. ונויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו פסולה. ואזדו לטעמייהו דאמור כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה ד' טפחים, הם הכי נמי סברי הכא, ורב נחמן אמר כשירה סבירא ליה כשמואל דאמר כהכשירה כך פיסולה, והלכתא כרב נחמן דקאי כשמואל. ונויי סוכה אי בעי לאסתפוקי מינייהו מיבעי ליה להתנות ולמימר [ביצה ל' ע"ב] איני בודל מהן כל בין השמשות. והדלה עליה את הגפן [י"א ע"א] אע"פ שקצצן לאחר שהדלן צריך לנענע, דלא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן אם לא נענע, ואם קצצן קודם שהדלן ודאי כשירה. והלכתא כשמואל דאמר [י"ד ע"א] בנסרים שיש בהן ארבעה ד"ה פסולה, ומשלשה עד ד' פליגי ר' מאיר ור' יהודה והלכתא כר' יהודה וכשרה. ואע"ג דהלכתא כרב באיסורי, הכא הלכתא כשמואל, דרבנן בתראי רב נחמן ורב חסדא ורבה בר רב הונא דבלא הפכן על צדיהן מודו דפסולה, ואפילו בהפכן על צדיהן אכרע רב נחמן דפסולה, דנעשו כשפודין של מתכת.
<h2>דף כח.</h2>
וששאלתם מהו שיחות דקלים, אמרו יום שאין בו נשיבת הרוח וכשאתה פורס סדין אינה מתנענעת עומדין בין שני דקלים שהן זה לזה קרובים ורואין האיך ינועו חריותיהם זה לזה, יש לנו בו סימן שמכירין מהן כמה דברים, ואמרו כי מר אברהם קבסאי ז"ל גאון שהיה בשנת אלף וק"מ של שטרות היה מכיר בשיחת דקלים.
<h2>דף לד:</h2>
והשתא נהגינן כר' ישמעאל דאמר ג' הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג [אחד]. ויש מי שעושה אגודה של הדס ס"ח מנין לול"ב, ויש מי שעושה שבעים מנין פרי החג, ויש מי שעושה ס"ט מנין הד"ס.
<h2>דף לז:</h2>
וצריך שיחזיק הלולב בימין ואתרוג בשמאל, דהאי חדא מצוה והנך תלתא, ועוד שאתרוג דומה ללב ולבו של אדם בשמאל כדאמרינן [מנחות ל"ז ע"ב] בתפלין שבשמאל שתהא שימה כנגד הלב. וששה נענועים מנענע בלולב כשאחזו כשהוא קורא את ההלל, אחד בברכה שמברך עליו, ושנים באנא ה' הושיעה נא, ואחד בהודו בתחלה ושנים בהודו בסוף לדברי מי שכופל מאודך ולמטה כל הפסוקים עד הודו שבסוף, ורבי יוסף בן אביתור יסד מנענע בכל יום ששה. וכתב רבינו חננאל ז"ל הכי ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד, אל(מ)א צריך לנענע שלשה פעמים בהולכה והובאה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד, וכך אנו מקובלין מרבינו האי גאון ז"ל. והעמידנו בעיקר דבר זה מתלמוד ארץ ישראל [פ"ג ה"ח], דגרסי' התם רב חייא בר אשי בשם רב המשכים לצאת לדרך וכו' תניא צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר, רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד, או דילמא הכין והכין חד, כלומר ההולכה אחת והובאה אחת או דילמא ההולכה והובאה שתיהן אחת, וצריך להוליך [ולהביא] ג' פעמים. תמן תנינן בנדה בענין שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס ג' פעמים לכל אחד [ואחד], ר' זעורא בעי הכין חד והכין חד, או דילמא הכין והכין חד ולא אפשיטא, וכיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא, ג' פעמים הולכה והובאה בכל חד וחד זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. ומשנתינו אינו מזכיר נענוע כשמברך עליו, אלא הכי הוא ששנינו היכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, ואלו כשמברך עליו אינו מזכיר. ואמר רב שר שלום מנין שמנענעין בשעה שמברך דקאמרי' [ל"ח ע"א] רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמר הא בעינא דשטנא, והאי בשעה שמברך הוא דאי ס"ד בהלל מי יכול לאפסוקי ומימר אלא ודאי ש"מ בשעת ברכה הוה. ואמר רב נסים בשעת הולכת לולב לבית הכנסת אנו מהפכין אותו לולב בשמאל ואתרוג בימין, שאם אנו מוליכין אותו כדרכו אנו מתחייבין לברך עליו מיד הלכך אנו מהפכין אותו עד שעת ההלל, ומברכין עליו עם הצבור על נטילת לולב. והשומע ברכה מש"ץ ועונה אמן יצא.
פרשו משמיה דרב האי ז"ל הלולב אוחזו בידו ראשו כלפי מזרח וזנבו כלפי מערב ומנענעו כמנענע המקל [מוליך] [כלפי מזרח ומחזירו כלפי מערב ג' פעמים, ונענוע זה זולתי] מוליך ומביא מעלה ומוריד.
<h2>דף לט.</h2>
וקודם שיגביה [אדם] לולב ממקומו יברך עליו קודם נטילתו, כדק"ל כל המצות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן, והנך אינשי שנוטלין הלולב תחלה ואח"כ מברכין לאו שפיר עבדי, אלא צריך לברך קודם נטילתו. ונוטל השדרה לחוץ והלולב כנגד לבו של אדם, כאדם שעומד עם חבירו פנים בפנים, ושדרו של זה ושדרו של זה בחוץ, כמו [כן] הלולב פניו כלפי האיש ושדרת הלולב כלפי חוץ.
<h2>דף מא:</h2>
כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו' לנחם אבלים לולבו בידו. ואמר רב האי ז"ל האי לנחם אבלים בזמן שהמת נפטר ביו"ט או במועד דבעי למנקט אבלות אחר הרגל, ואע"פ שאינו נוהג אבלות כל ימי הרגל רבים וקרוביו מתעסקים בו ויושבים עמו לישב את דעתו.
<h2>דף מב.</h2>
ונשאל מר רב האי גאון ז"ל הנוטל את הלולב להוליך לבית הכנסת או לצאת בו מבית הכנסת חייב לברך עליו על נטילת לולב, או להפוך אותו, ואם בירך עליו בשעת נטילתו צריך לחזור ולברך עליו בשעת ההלל, או לא. וכן ש"צ שבירך צריך לחזור ולברך בשעת הלל ולהוציא את ששכח ושאינו בקי, או לא. והשיב הנוטל לולב להוליכו שאר השאלה חביב מצוה הוא ואין צריך לדקדק כל כך, ועיקר הדבר נטלו לצאת בו מברך. ואנו רואין שאין צריך לברך עליו לאחר יום ראשון אלא פעם אחת ביום בלבד, שאם יברך פעמים הרבה חוששין שמא יבא לידי ברכה שאינה צריכה, וגבי סוכה אמרי' [מ"ו ע"ב] מברך על כל פעם ופעם אבל גבי לולב לא. והמהפכו בשעת נטילתו אין צריך לברך, וכן לענין ברכה בפעם אחת ביום דיו, והוצרך הדבר לשאול ביום ראשון בלבד, והמברך פעם אחת ביום אפילו ביום ראשון דיו, ולא איכפת ליה. וגלה מדבריו כי עקר ברכה בשעת הגבהה ולברך ביום ראשון על כל פעם ופעם שהוא נוטל, ואם ברך פעם [אחת] אין ממחין בידו, ובשאר הימים אינו מברך אלא פעם אחת בלבד בשעת נטילה, ובשעת ההלל אינו צריך לברך. והעם קבלו ונהגו בין ביום ראשון בין בשאר ימים לברך פעם אחת בלבד בשעת ההלל כי באותה שעה הם מתכונין לנטילת מצוה, אבל קודם לכן לתפישה בעלמא כדי לחבב המצוה הם מתכונין ולא לנטילת מצוה. ודאמרי' [מ"ב ע"א] מדאגבהיה נפיק ביה במתכוין לצאת בו או במוציאו לצאת בו, אבל הגומר בלבו לנטלו ולחבבו עד שעת ההלל לא נפיק ביה, [דאי לא תימא הכי המטלטלו ממקום למקום הכי נמי דנפיק ביה] אלא דלאו לצאת נתכוין בנטילתו אלא בטלטול בעלמא ולא נפיק, [ה"נ כיון דלחבוב מצוה קתפיש ליה לא נפיק]. וכן קבלו נמי לנענע בשעת ברכה, וכי תנן במתני' [ל"ז ע"ב] היכן היו מנענעים בהודו לה' וכו' בנענוע דהלל, אבל בנענוע דברכה שייריה, ודומיא דתקיעת שופר דלא תנן אלא תקיעות דתפלה [ר"ה ל"ב ע"א], אבל תקיעות דמיושב לא תנא להו במתני'. ונטילת לולב עקר מצוה מן התורה ונענוע שיירי מצוה מדרבנן הוא, ולפיכך מברכין על הנטילה ולא על הנענוע, ודומיא דבעור חמץ מן התורה ובדיקה מדרבנן, דעל בעור מברכינן [פסחים ז' ע"א] ולא על הבדיקה, וכשם דלגבי חמץ הבטול עיקר וכשבטל אע"פ שלא בדק קיים המצוה, ה"נ בלולב הנטילה עיקר ומשעה שנטל קיים המצוה. מיהו מצוה כתקנה גבי חמץ לברך ולבדוק ולבטולי, וגבי לולב לברך וליטול ולנענע, [ו]כמנהג הזה [קבלו ו]נהגו [כל] העם, וקבלו מחסידים ואנשי מעשה דור אחר דור מאין שנוי וחלוף, והרי אבות העולם כגון בעלי הלכות פסוקות וגדולות כך הורו לברך ולנענע, ואף רב פלטוי ורב מתתיה נמי כזה הורו. ואלמלא לא היתה [קבלה] בידם וראו מעשים לפני איתנים שלפניהם לא היו מורין כן. ויש להם סמיכה מדתניא [ברכות ל' ע"א] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא, ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל. ועד כאן לא פליגי אלא לענין תפלה דת"ק סבר תפלה מעומד עדיף מסמך גאולה לתפלה, ור' שמעון בן אלעזר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף מתפלה מעומד. ולכולי עלמא מביאין לו לולב ומנענע שלא בשעת תפלה תניא, אלמא מברך עליו ומנענעו ויוצא בו. ושמע מינה [נענוע] גבי ברכה נמי איתיה.
<h2>דף מז.</h2>
ובשמיני של חג מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, [סוכה מ"ז ע"א] ואע"ג דספיקא הוא היה עלינו לברך מה טעם כי היכי דלא ליזלזלו ביה, והא דלא מברכינן לישב בסוכה לאו משום ספיקא, אלא משום דיום דשמיני עצרת הוא, ואי מברכין לישב בסוכה היינו עושין אותו שביעי וקשיא אהדדי ויותר יזלזלו בו, דמאחר שבכל תפלותינו עשונוהו קדש נעשנו חול. גרסי' בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] על ברכת נר חנוכה היכן צונו, ר' אויא אמר מלא תסור וכו'. ומתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ומפרישין אותו ערום, ואי ס"ד בדרבנן בעי ברכה היכי מברך, הא בעי' והיה מחניך קדוש וליכא. אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה, והאי יו"ט [שני] דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם. וראינו לרבינו חננאל ז"ל שכתב הכי, אית מן רבנן דדייקו ואמרו לענין נולד כשהוא מהול אע"ג דקי"ל כרבה דאמר [שבת קל"ה ע"א] שמא ערלה כבושה היא לפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול, כיון שהוא ספק דדבריהם כד מהיל ליה בחול לא צריך ברכה כמו הדמאי. ומתחזי מכלל דבריו דסבירא ליה דכיון דספק דדבריהם לא בעי ברכה כדאמר אביי. ואנן לעניות דעתין לא מתחזי הכי, דכל ספק דדבריהם בעי ברכה חוץ מן הדמאי דלא בעי ברכה מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן, שכך [עונה] רבא על דברי אביי אתה אומר שספק דדבריהם לא בעי ברכה ואני אומר דשאני דמאי משאר ספקות מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן, וק"ל כל היכי דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם, הלכך יו"ט שני בין לאביי בין לרבא בעי ברכה מטעם כי היכי דלא ליזלזלו ביה, וכמו כן ערלה כבושה בחול צריכא ברכה לרבא דספק דדבריהם בעי ברכה חוץ מדמאי, ולאביי נמי שספק דדבריהם לא בעי ברכה, משום דלא ליזלזלו ביה בעי ברכה כמו יו"ט שני דחד טכסיסא אינון. הלכך מה דכתב רבינו חננאל ז"ל [בערלה כבושה בחול דלא צריך ברכה כמו הדמאי] לא ידעינן מאי קאמר דלא בריר [לן] טעמיה. זה כתב הרב ר' יהודה ז"ל. ומאי דכתב דיו"ט שני וערלה כבושה חד טכסיסא אינון, לא נהיר לן. ועוד קשיא לי הכותב מאי דכתב הרב [נמי] בכסוי הדם של כוי דלא בעי ברכה דספיקא הוא ולא מברכינן עליה, ומאי שנא מערלה כבושה דמברכינן עליה.
<h2>דף מח.</h2>
ואמור בהגדה ויקץ שלמה והנה חלום ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, אמר ר' אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. שהרי שלמה כשאמר לו הקב"ה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה [לפניך] ואחריך לא יקום כמוך, וכתיב ויקץ שלמה והנה חלום, שמיד היה שומע העופות מצפצפים והיה מבין לשונם, ומיד עשה משתה לכל עבדיו, הא למדת שעושין סעודה לגמרה של תורה, לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים [גדולים] ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה.
